החלטה בתיק רע"ב 3589/13

א.             בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 30.4.13 בעת"א 31600-02-13, בגדרה נדחתה עתירת המבקש להורות, כי מחובת שירות בתי הסוהר ליתן תשובה בכתב לכל בקשת אסיר המובאת לפתחו.

רקע והליכים

ב.             המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (תפ"ח (מחוזי-חיפה) 5003/08 מדינת ישראל נ' חמזה (2008)), בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, רכישה והחזקת נשק ותחמושת (ריבוי עבירות), נשיאה והובלת נשק ותחמושת (ריבוי עבירות), סחר ועסקה אחרת בנשק (ריבוי עבירות), קשר למתן שירות להתאחדות בלתי מותרת (ריבוי עבירות), מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת (ריבוי עבירות) וירי באזור מגורים (ריבוי עבירות); בגין מעשים אלה גזר עליו בית המשפט המחוזי בחיפה (ביום 10.6.08) תשע שנים וחודשיים ימים מאסר בפועל, וכן שלוש שנות מאסר על תנאי, לבל יעבור תוך שלוש שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע. המבקש מרצה את עונשו (החל מיום 31.12.07) באגף לאסירים בטחוניים בבית הסוהר "גלבוע".

ג.              ביום 11.2.13, עתר המבקש בעצמו לבית המשפט קמא, להורות לשירות בתי הסוהר (להלן המשיב או השב"ס) בדבר מתן תשובה בכתב לבקשות המוגשות על-ידיו, וזאת תוך 14 יום. בעתירה נטען, כי המענה לבקשות ניתן בעל-פה, על-ידי הנהלת בית הסוהר, וכי המענה אינו עקבי או ברור דיו. המבקש ציין בעתירתו שני מקרים לדוגמה להתנהלות הנטענת בעתירתו: בדוגמה הראשונה, טען המבקש כי אושרה בקשתו להכניס לכותלי בית הסוהר ספרי הכנה לבגרות, זאת - לטענתו - על-ידי מפקד האגף, שהודיע לו על אישור מפקד בית הסוהר; אולם ביום הביקור נאסרה על אביו הכנסת הספרים. בדוגמה השניה, טען המבקש כי נמסר לו שנדחתה בקשתו לביקורי קרובים מדרגה שניה, זאת לטענתו - על-ידי מפקד האגף באמצעות הדובר (? - כך במקור), אולם לאחר מכן נתגלה לו באמצעות קצין המודיעין כי השב"כ טרם נתן את תשובתו בנושא.

ד.             בכתב התשובה לעתירה, טען המשיב כי בקשות אסירים נענות לעתים בכתב ולעתים בראיון עם מפקד האגף, אשר מתועד במחשבי השב"ס, ושבמסגרתו ניתנת לאסירים התשובה הרשמית. כן נטען, כי שירות בתי הסוהר אינו ערוך ליתן תשובה בכתב לכל בקשת אסיר, בהתחשב בכמות האסירים והמשימות המוטלות עליו, המצויות במגמת עליה מתמדת.

החלטת בית המשפט קמא

ה.             בדיון מיום 30.4.13 פרשו הצדדים את טיעוניהם בפני בית המשפט (עתה היה המבקש מיוצג), ובהחלטה שניתנה לאחריו דחה בית המשפט (השופט י' אברהם) את עתירת המבקש. הוטעם, כי אמנם יש במתן תשובה בכתב כדי "להבהיר באופן סופי ומוחלט מה עלה בבקשת האסיר", באופן שימנע מחלוקות עתידית בין האסיר לשב"ס; אולם, ממילא בעת מחלוקת משפטית, שב"ס אינו עומד על תשובתו והפניה עוברת בחינה חוזרת. בית המשפט קבע, כי "בנסיבות אלה, סבורני כי לא נוצר מצב דחוף המחייב את שב"ס ליתן תשובה בכתב בכל מצב. גם במקרים בהם נערך ראיון, דרישת כתב מתקיימת באופן מסוים (במחשב), אמנם לא ניתנת לאסיר בידו. יחד עם זאת, אמליץ לשב"ס, כי מקום בו אסיר פונה ומבקש באופן מיוחד תשובה בכתב ספציפית, ראוי שזו תינתן לו באופן זה לידיו, זאת מבלי לקבוע חובה לעשות זאת".

הבקשה

ו.              כלפי החלטה זו הוגשה (ביום 20.5.13) הבקשה הנוכחית שבמסגרתה נטען, כי היא מעלה שאלה חשובה ועקרונית, הנוגעת לזכותו של המבקש, ולזכות אסירים בכלל, לקבל תשובות בכתב לפניותיהם השונות אל המשיב, זאת - כנגזרת מן הזכות לכבוד והליך הוגן; הזכות לחופש המידע ולעיון במידע אישי; הזכות לשויון, שכן נוצרת הפליה בין אסיר מיוצג המקבל מענה בכתב לבקשתו, לבין אסיר שאינו מיוצג שאינו זוכה למענה בכתב לבקשתו; וחובת ההנמקה, המעוגנת בחוק ובפסיקה, המוטלת על המשיב כגוף מינהלי. כן נטען, כי סירוב המשיב לתת את תשובתו בכתב אינו נובע משיקולים עניינים, ראויים וסבירים, אלא משיקולי יעילות ומניעת הכבדה כביכול, ואין הדבר ראוי, וכי בית המשפט קמא העדיף שיקולים אלה. עוד נטען, כי אין בקיום החובה המתבקשת כדי להטיל מעמסה בלתי סבירה על המשיב.

ז.              ביום 1.9.13 הוגשה תגובה מטעם המשיב לאחר הארכות מועד. בתגובה נטען, ראשית, כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שזו מעלה טענות משפטיות אשר לא הועלו במסגרתה של עתירת המבקש, כפי שהונחה בפני בית המשפט קמא, כך שאין מקום שבית משפט זה יידרש לה במסגרת הדיונית הנתונה. כן נטען, כי הבקשה אינה מתבססת על נתונים או דוגמאות קונקרטיות התומכים בה, מלבד המקרה הבודד שלפנינו, כך שאין מדובר בסוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית כנטען בבקשה. שנית נטען, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, שהרי המחוקק נתן דעתו לסוגיה בקבעו בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 ובתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, שהותקנו מכוחה של הפקודה, באילו מקרים תימסר בכתב תשובה לפניית אסיר. כן נטען, כי אין באופן התנהלותו של המשיב כדי לפגוע בזכותם של אסירים לפנות אליו, או לכרסם בחובת המשיב להשיב לפניותיהם, וזאת כעולה מסעיף 24 לתקנות בתי הסוהר. עוד נטען, כי לא ניתן ללמוד, כטענת המבקש, מחוק חופש המידע, התשנ"ח-1988, על קיומה של חובה המוטלת על המשיב להשיב בכתב לכל פנית אסיר, וכי הרציונלים העומדים בבסיסו של חוק חופש המידע אינם נפגעים בעת מתן מענה בעל-פה. בהקשר זה, נטען כי יש להבחין בין בקשות שעניינן קבלת מידע, בהן עוסק חוק חופש המידע, לבין בקשות שעניינן ביצירת המידע. כן נטען, כי אין בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, כדי לתמוך בטענותיו של המבקש, לאור האמור שם בסעיף 2(ב)(2), ובהינתן תקנה 24א לתקנות בתי הסוהר, כך שאינו חל במקרה של הגשת תלונת אסיר. עוד נטען, כי החלת חובת מענה בכתב לכל פנית אסיר טומנת בחובה עלויות משמעותיות על המשיב, משמוחזקים כיום כ-19,300 אסירים בשב"ס. ויש לראות בשיקול התקציבי שיקול רלבנטי. המשיב ציין, כי המלצת בית המשפט קמא, ליתן מענה בכתב כשזה מתבקש באופן מיוחד, תיבחן יישומית בשטח, באשר לאפשרות שאם תוגש בקשת אסיר בכתב, שבגדרה יתבקש מענה בכתב, זה אכן יינתן, בנתון למשמעויות כגון הקצאת משאבים וחשש לניצול לרעה.

הכרעה

ח.             לאחר העיון איני רואה להיעתר לבקשה, בנתון להערות הבאות.

ט.             ראשית, אכן יש טעם בדברי המדינה, כי הבקשה חובקת נושא הנראה גדול, אך הראיות הקונקרטיות לקיומה של בעיה ספציפית מעטות (למקרה הפרטני שהועלה אדרש להלן). הנטיה להתערבות מוגבלת איפוא, גם אם מדובר בנושא שאינו "גלגול שלישי" במובן הרגיל, כיון שעסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה שיפוטית בעתירת אסיר שקדמה לה החלטה מינהלית; וראו רע"ב 6687/09 אביטל נ' שב"ס (2009) ומנגד רע"ב 3089/10 טיטי נ' מדינת ישראל (2010).

י.              לנושא שלפנינו מסגרת חוקית, אך כמובן מתלוה אליה השכל הישר. מטעם המדינה נטען - למשל - כי סעיף 19א(א) לפקודת בתי הסוהר קובע מסירתן בכתב של החלטות מסוימות באשר להפרדה, וכך גם (סעיף 45א(ד) באשר להוראות בדבר מניעת פגישה בין אסיר לעורך דין; לכאורה יש טעם בטענה כי מכלל ההן אתה למד לאו. הופנינו גם לתקנה 24א לתקנות בתי הסוהר בה נקבע כי אסיר רשאי להתלונן "בכתב" לפני מנהל בית הסוהר לעניין תנאי החזקתו, והמנהל "יתן את תשובתו" (וככל שלא עשה כן ניתן לפנות לנציב שירות בתי הסוהר); צודקת המדינה בטענה, כי כאן על התלונה להימסר בכתב, ואילו התשובה "תינתן", ולא נקבע כיצד, קרי, ניתנה גמישות לשירות בתי הסוהר. הואיל ועסקינן בהסדרה ספציפית של דרך הטיפול בפניית אסיר, ככל שנראה בה לצורך חובת התשובה תלונה, איני רואה מקום להידרש לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 ולא לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, שלוחות הזמנים שלהם במובהק אינם מתאימים לתלונת אסיר; בחוק חופש המידע מדובר ב-30 ואף 90 ימים, זמן ארוך מדי לעניין פניית אסיר, ובחוק ההנמקות (הקובע בסעיף 2(א) מתן תשובה "בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה", אך דבר זה אינו חל (ס"ק (2)) "משנקבע בדין מועד אחר למתן תשובה".

יא.           נאחז את השור בקרניו. על שירות בתי הסוהר לנהל את בתי הסוהר ביומיום האפור והקשה; במסגרת זו יש לדאוג מחד גיסא להתיחסות ראויה לפניות אסיר, חוליה חלשה בחברה, שחרותו נשללת והוא נתון למרות הזולת. מאידך גיסא, אין מקום להכביר בירוקרטיה בשעה שאין בה צורך, גם בלא שנידרש לשיקול התקציבי, ואין הוא שיקול פסול כל עיקר במקרים המתאימים, אף כי אין צורך להעלותו על נס יתר על המידה (בג"ץ 8630/04 ואנונו נ' מנהל בית הסוהר שקמה (2005)). ברע"ב 6188/11 סלע נ' שירות בתי הסוהר (2011) נזדמן לי לומר "דאגתנו צריכה להיות שזכויות האסיר לא יקופחו; אך אין משמעות הדבר חרות אינסופית להפעיל את רשויות שירות בתי הסוהר ואת בתי המשפט השכם והערב, לא רק לצורך אלא אף שלא לצורך". האיזון בין אלה אינו בשמים, והוא מצוי בהפעלה מושכלת ואנושית של הסמכויות, כך שאסיר יקבל בהקדם תשובה לפנייתו, והתשובה תהיה ברורה ונותן התשובה יעמוד מאחוריה.

יב.           על פי הנמסר בענייננו (פסקה 33 לתגובה) - דברים שאני רואה לנכון לתעד כאן - "לכל אסיר יש תיק אלקטרוני המצוי במערכת ממוחשבת שברשות המשיב, ואשר אליו מוזנות ההחלטות שהתקבלו בעניינו ובעניין בקשותיו. פניות של אסירים, או של נציגים 'חיצוניים' שלהם (בני משפחה או באי כוחם), מוגשות ונענות בכל שעות היממה... פניה שמעביר האסיר בעל-פה למשיב, נענית בעל פה. תלונה שאסיר מגיש בכתב, מתויקת ונשמרת במשרדי המשיב. המענה לתלונות שהוגשו בכתב נמסר לאסירים במסגרת ראיון המתקדם במתקן הכליאה...". ועלי לצאת מן ההנחה המובנית של תקינות המינהל וסדריו (הניתנת לסתירה), כי שירות בתי הסוהר פועל בעניין זה בתום לב ובאופן תקין, וברי כי זהו גם אינטרס שלו כארגון ממלכתי וכדי לרכוש את אמון האסירים לצרכי הניהול התקין והביטחון.

יג.            ועוד אתעד, כי בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא שהמליץ כי "מקום בו אסיר פונה ומבקש באופן מיוחד תשובה בכתב ספציפית, ראוי שזו תינתן לו באופן זה לידיו, זאת מבלי לקבוע חובה לעשות כן", נמסר - כאמור - שהדבר ייבחן יישומית בשטח, אך זאת לרבות שאלות תקציביות (שבעיני אינן בשמים בהקשר זה) ומניעת קנטרנות. לדידי, לשם הדיוק והרצינות, מקום שמתבקשת תשובה כתובה ראוי לעשות מאמץ לתיתה.

יד.           אוסיף כאן ואציין, כי לא נחה דעתי מכך שהדוגמה הספציפית שהעלה המבקש, כי אושרה לו הכנסת ספרים ואביו נשא אותם לבית הסוהר ואז חזר בו השירות, לא זכתה להתיחסות בתשובת המדינה, וכך גם בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא ב-30.4.13, שם עלה הנושא, ועוד לפני כן בתשובה לעתירה מיום 28.4.13. אינני יודע לומר אם שתיקה כהודיה, והואיל והבקשה שלפני התמקדה בנושא הכללי, לא אדרש לכך במפורט; אך אציין כי ככל ששתיקה כהודיה, הדבר ראוי לבדיקה, מטעמי סדר טוב, הגינות ואנושיות, ולשם הפקת לקחים; לתשומת לב שירות בתי הסוהר.

טו.           אשוב לנושא הכללי: סבורני, כי על האסיר לדעת, משפנה, היכן הוא עומד - ומשנמסר כאמור מטעם המדינה כי הפניות מתועדות במערכת ממוחשבת, הנה ככל שמתבקשת תשובה בכתב בנושא ספציפי יש לטעמי מקום של שכל ישר לתתה, כפי שהציע בית המשפט המחוזי - על פי מה שנרשם ממילא במערכת הממוחשבת; זאת - אלא אם כן מוצא דרג בכיר כי המדובר בטרדנות ובקנטרנות, מה שאינו בלתי אפשרי במחוזותינו, שאז אין מקום לאפשר לפלוני "לשגע" את המערכת. כל המשיב בכתב, מכל מקום, כמובן הרי זה משובח.